החיים שלנו במאה ה21

קראתי פעם סיפור כשהייתי קטנה על ילדה שבתוך ליבה היה אור. הלב שלה היה מלא קסם וכל פלאי העולם התחבאו בתוכו. אני זוכרת שקראתי את הסיפור ורעדתי כולי כי הרגשתי שבלב שלי גם יש משהו. משהו שרוצה יופי וטוהר והוא כואב כל כך כמו פרח לב הזהב. ממש כאב פיזי שהיה מקפל אותי לחצי והייתי עוצמת עיניים ומנסה לברוח, מנסה לחלום. 

אגלה לכם סוד – אני חושבת שבתוך אנשים יש פיסה של אלוהים. אני לא יודעת מי זה אלוהים ומה הוא בדיוק אבל בתוך תוכי יש קריאה בילט-אין למשהו גבוה וטהור. לפעמים היא מנמנמת ולפעמים היא פועמת בתוכי, בוערת כמו אש. לא נותנת לי לישון ולא נותנת לי לחיות בשקט, להיסחף כמו כולם, בזרמי החיים.

שמתי לב עם השנים שהיא כבר לא בוערת בפליאה ובציפייה כמו פעם, אלא לפעמים  מבזיקה בכאב וחוזרת למחבואה בתוך הלב שהתכסה בכל כך הרבה שכבות, מובסת ועצובה. לעיתים אני תוהה – מה היא רוצה, הפלא בתוך הלב שלי? למה בכלל את איתי אם החיים נראים כאלה. אם אין שום סיכוי למשהו גדול או אפילו לאושר בינוני. 

בתוך האנשים יש פיסה שהיא לא מכאן. לא מהבלגן, מהשגרה, הבירוקרטיה, הסידורים האינסופיים. נקודה קטנה של אור שמחזיקה אותנו בחיים. אני חושבת היא רוצה לאהוב ולהיות חופשית. פעם חשבתי שחופש משמעו לעשות כל מה שאני רוצה ושלאהוב זה מחוות גדולות או שכרון חושים. היום אני כבר לא כל כך בטוחה. נהנתנות מצידי רק מגבירה את הדיסוננס הפנימי. ואהבה? הלוואי. בעיקר הורמונים חולפים. 

אני חושבת שהנקודה הקטנה רוצה קשר אמיתי עם אנשים אחרים. היא רוצה חופש מהאגו שבו היא טובעת. ממשחקי הכבוד, השליטה והמאבקים האינסופיים. האלוהים שבי רוצה שאני אהיה אדם!! שאהיה אנושית ולא רק בעל חיים ששורד בג'ונגל. 

האמת היא, שהעולם לא היה יפה יותר בעבר, אלא אני זו שהייתי שונה, טהורה בלב. היום הלב שלי מצולק ועייף אבל לפעמים נדמה לי שדווקא בגלל זה, נקודת האור שבתוכו ממשהו מריר-מתוק הפכה לקרן לייזר ממוקדת וחדה! לפעמים אני מרגישה מה היא אומרת, את קריאתה – "לב טהור ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי".

היום אני רוצה להצטרף לתפילתה – תציל אותנו מעצמנו. תאיר את לבבנו ולמד אותנו לאהוב. האלוהים שבי מבקש שאהיה טובה אל אנשים אחרים, אל כל הבריאה ואני מסכימה. זוהי תוכנית יפה אלוהים יקר, בבקשה תעזור לנו לממש אותה בשמחה ובאהבה. אני חושבת, שמה שהיא רוצה, הפיסה שלי,  הוא להתאחד עם הפיסה שבלב של כל אחד ואחת מכם. תצטרפו אליי לבקשה? לחצו כאן – https://www.kab.co.il/lp/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%9D-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%AA%D7%9D-%D7%9C%D7%A9

את ספר הזוהר תפסתי רוב ימות חיי כספר המיועד לדתיים ולי כחילונית אין קשר אליו. זכור לי שפעם, כמנהג אותם הימים של רוכלים העוברים מדלת לדלת ומציעים את מרכולתם, הייתה שוב דפיקה בדלת ביתי, פתחתי את הדלת ומולי עמדה נערה צעירה בחצאית שכיסתה את רגליה עד אחרי הברך, גרביונים אטומים בצבצו מקו החצאית עד לנעליה השחורות וחולצה ארוכת שרוולים שכסתה את ידיה. שערה היה אסוף בשתי צמות. נראתה כתלמידת אולפנה או אולי הייתה אישה צעירה שהציעה לי לרכוש את ספר הזוהר. בלי לחשוב פעמיים סירבתי, אומנם בנימוס אך סירוב מוחלט. תוך כדי הסירוב עלתה במוחי מחשבה: "בעצם למה הסירוב המוחלט?", מחשבה שסילקתי
מיידית ממוחי. אותה תלמידת אולפנה אישה ניסתה להסביר לי את הסגולה בספר הזוהר, מה הספר יכול בעצם היותו בביתי להביא לכל בני משפחתי, עצרתי אותה והבהרתי לה חד משמעית שחבל על המילים אני לא אקנה את מה שהיא מציעה. אומנם הבהרתי בנימוס אך בנחישות.
לאחר צאתה מביתי נותרתי מהורהרת עליה, על ספר הזוהר ובכלל על הרגשות שנותרתי עמם. לא ידעתי להסביר אפילו לעצמי מדוע מחד התנגדתי כל כך ומאידך הרגשתי איזה פספוס, כאילו משהו הגיע לפתחי ובמקום לחבקו בשתי ידיי אמרתי לו לך מכאן. המחשבה על אותה נערה ועל ספר הזוהר המשיכה ללוות אותי לאורך חיי. כל כך הרבה רוכלים הגיעו לביתי לא אחת ואף אחד לא השאיר בי רושם כאותה נערה שהייתה מאירת פנים וזוהרת כל כך. את כולם שכחתי ובטח שאת מרכולתם ואותה ואת סדרת הספרים שהציעה לרכישה לא שכחתי מעולם. היו פעמים שניסיתי לקרוא בספר הזוהר ותמיד זה היה סתום, אותיות ללא פשר שאפילו לא מתחברות למילה.
כשהגעתי לקבוצת לומדי קבלה והקשבתי לקריאה של קטעים מספר הזוהר בעברית צחה מתוך "זוהר לעם" נשביתי בקסם שהזוהר מהלך על קוראיו. אני עדיין לא מבינה על מדובר אך משהו חזק ולא מובן מרתק אותי בספר המופלא. כיום אני משתדלת בזמן הקריאה להרגיש את הדברים שהזוהר מנסה להעביר ולא לנסות אפילו להבינם. אכן יש סגולה בספר המופלא. אינני יודעת להסביר במילים את המשיכה, את ההשתוקקות להרגיש את מה שבו מוסתר.

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני פריקית של סרטי הילדות שלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכיף לנו להתרפק על זיכרונות העבר ועל התחושות שהסרטים האלו השאירו בנו אבל יש לי הרגשה שזה גם הנושא או האווירה הכללית שהייתה בתקופת ילדותי. אני כמובן מדברת על סרטי שנות השמונים פינת סטיבן ספילברג בואכה בחזרה לעתיד. 

היה משהו בסרטי הילדות האלו שתיארו כל מני עולמות פנטזיה, גיבורי על שנראים כמו ילדים בגילי, הרפתקאות קסומות וחברויות אמיצות שגרמו לי (ולאחי שהיה אפילו יותר מכור ממני…) לתחושה שהכל אפשרי! שלא משנה מה קורה בחיים הפרטיים שלנו, כמה הימים נראו משמימים או רגילים, ריבים עם חברים על גוגואים, התמודדויות עם מבחנים בבית הספר שבשעתו נראו כמו משבר הטילים בקובה, תמיד יש לנו את הסרטים. זה היה כמו מקום מפלט. מקום של תקווה, של אור גדול, של פילוסופיית חיים. זה היה כמו המדריך לחיים על פי המרקע הגדול.

למדנו ממלחמת הכוכבים שבחיים תמיד יש מלחמות בין כוחות האור לכוחות האופל ושאם לא ניתן לכעס לשלוט בנו נוכל לנצח את השנאה. למדנו מהסיפור שאינו נגמר שגם ילד קטן בלי כוחות על-טבעיים יכול להיות גיבור. למדנו ‏ממייקל ג'יי פוקס‏ בסרט זאב צעיר שזה בסדר להיות שונה (ואפילו קיוונו שבלילות ירח מלא  אולי נגלה שאנחנו בעצם נצר למשפחת זאבים עתיקה… 😊). בסרט אני והחבר'ה גילינו שחברות אמיתית שווה יותר מכל משחקי האטרי שאהבנו לשחק. את העזרה לזולת למדנו כמובן מהחבר שלנו אי-טי וברור לכם כבר שמיסטר מיאגי שהיה המורה הפרטי שלנו לאומנויות לחימה לימד אותנו שמכות הולכים רק מתוך הגנה עצמית. זה כמובן לא מנע מאיתנו להתאמן אחד על השני במשך שבועיים שלמים על מכת העגור…

כיום, כשאני אימא לשני בנים נמרצים ושובבים, אני מוצאת את עצמי יושבת ורואה איתם את אותם הסרטים. אני לא בטוחה מי נהנה יותר אבל כשתפסתי אותם יום אחד מתאמנים על מכת הקרטה המפורסמת Wax on Wax off חייכתי לעצמי בפנים… יש דברים שלא משתנים…

ספרי המדע הבדיוני של אסימוב היו תקופה מרתקת בחיי. כשגיליתי בספריה את הספר הראשון שצללתי לתוכו, היה זה מסע מדהים, מצד אחד היה הכל הגיוני וכאילו נשען על רציונל שמתיישב היטב בשכל, מצד שני היה זה מסע בחלל שהיה בדיוני לחלוטין.

יתכן שזה מה שתפס את בני דורי בספריו של אייזק אסימוב. אסימוב שהיה מתמטיקאי מחונן, פרופסור שלאורך הקריירה הספרותית שלו המשיך לעבוד באוניברסיטה, יתכן שמעיסוקו זה הוביל את הקוראים שלו על התבססות מדעית רציונלית בתוכן הבדיוני שהגיש לקוראים.

זכור לי שאחרי הספר הראשון שלו שקראתי, הגעתי במשך תקופה כל פעם מחדש לספריה והשאלתי לקריאה ספר נוסף שלו עד שסיימתי לקרוא את כל הספרים שהיו על המדף. סדרת המוסד של אסימוב שעליה גם זכה בפרס הוגו נשתתה אצלי בצמא. גם סדרת הרובוטים, שאף הם סיפורים קצרים הייתה חביבה עליי מאוד, בסדרה זו כתב אסימוב  על רובוטים  דמויי-אדם הנכפפים לשלושת חוקי הרובוטיקה.

קשה לומר שהבנתי את המדע, את הפיזיקה, את האסטרונומיה שהיו בספרי אסימוב, לא אחת ממש לא הבנתי זאת אך זה לא מנע ממני מלשתות בצמא את ספריו, העתיד שהוא שרטט בספריו ריתק אותי והפלגתי אתו לעולם העתידני. השאלות הפילוסופיות על מקומו של האדם בעולם, על מקומה של החברה, על ההבדל בין אדם לרובוט שעולות בספרים סחפו אותי איתן לעומק המחשבה, המזימות להשמדת כדור הארץ הכניסו אותי לשאלות האם זה אכן אפשרי.

ב-2.1.2020 חגג העולם 100 שנים להולדת אסימוב, זה החזיר את מעריציו לתחזיתו לשנת 2019, תחזית שפרסם בשנת 1983. חלק מהתחזיות אכן התקיימו. התחזית שלו שנפתח יכולות לתקשורת עם כל אחד בכל מרחבי כדור הארץ התגשמה, לעומת זאת פיתוח בשר מלאכותי טרם התגשמה. למזלנו תחזיתו למלחמה גרעינית בין ברה"מ לארה"ב לא התגשמה. אסימוב מיעט בתחזית  שלו על השפעת המחשוב. הוא צדק בתחזיתו לגבי הכלכלה, האוטומציה שתתפוס משרות. אסימוב אף צדק בתחזיתו שבתי ספר יהיו קיימים אך מורה טוב יהיה כזה שיעורר את סקרנות התלמידים שיעשירו עצמם בעזרת במחשב שלהם. אסימוב אף חזה שיהיה לאדם זמן פנוי שהוא יקדיש למחקר מדעי, לתחביבים, לספרות ואומנות, הוא לא חזה את הרשתות החברתיות שיגזלו מהאדם  זמן. אסימוב אף חזה שב-2019 יהיו כבר מושבות אדם בחלל דבר שטרם התממש.

בדיוק לפני שנה מהיום, נפל לידיי ספר ששינה לי את החיים. תאמרו, פשוט מקריאת ספר ? כן, זה מה שאכן קרה, כי תפישת העולם שלי קיבלה תפנית משמעותית בעקבותיו. "הכרה בקיים", קראו לו. כתב אותו ברט הלינגר, כומר פרוטסטנטי ששהה בשבט הזולו ולמד מהם כמה דברים.

כנראה שכשחיים בתרבות שלא מחייבת השגיות וריצה אינסופיות אחרי מטרות כפי שמקובל בתרבות המערבית, אפשר לתפוש את החיים קצת אחרת. מה הכוונה?

היום, כשמשאת נפשו של כל אדם ממוצע היא להגיע להישגים כלכליים שיאפשרו לו חיי רווחה כמקובל בחברה בה הוא חי ואף יותר מזה, הוא צריך הרבה פעמים לעשות מאמצים רבים, לוותר על חלקים משמעותיים מחייו,מרצונותיו,  מחיי החברה שלו, מזמן איכות עם המשפחה שלו ומהתחביבים שלו. ולא רק לוותר על אלה, אלא גם להדחיק רגשות שעלולים להפריע לו להשיג את מטרותיו.

אם המדובר ברגשות שליליים כמו תסכול, צער, אכזבה, כאב פיזי או נפשי ורגשות נוספים שמונעים מהאדם אפשרות לפעול ולעבוד בשיא היכולת שלו, הרי שהדחקתם, אי הכרה בקיומם, נראים לנו כביכול כפתרון טוב לצורך שימור יכולות העבודה שלנו. בפועל, נרוויח מההדחקה הזו לזמן קצר בלבד.

כי מה טיבה של הדחקה רגשית? היא ממשיכה לנהל אותנו בצורה אוטומטית בכל פעולה שלנו מבלי שנשים לב, כי היא פועלת מהתת מודע שלנו. היא לא משאירה בידינו אפשרות לבחור דרכי תגובה, פעולה, כי היא תמיד יושבת שם, במוח האחורי, היכן שממוקם התת מודע.

אם היינו מרשים לעצמנו להכיר ברגשות השליליים שאנו חווים ובאירועים הלא נעימים שיצרו את אותם רגשות, היינו יכולים אז לעבד את אותם רגשות, ולהסיר את ההשפעה הקשה שלהם על חיינו. היינו מצליחים למנוע מהתת מודע לאכסן אותם, ולהפעיל אותם בזמנים ובמקרים שלא היינו רוצים שיופיעו ויבצבצו בצורה שלא רק שלא מקדמת אותנו, אלא מפריעה לנו להשיג את מטרותינו.

יש להניח שגם הקשר שלנו עם הסובבים אותנו היה לובש אז צורה לגמרי אחרת. לדוגמה, אם כששיתפתי חבר קרוב בחוויה חיובית שעברתי, ונתקלתי מצידו בבוז ובלגלוג, נראה שאמנע בעתיד מלשתף בדברים טובים את המקורבים. כל זאת, במידה ונמנעתי מלעסוק בעלבון שחוויתי ולהכיר בו, אולי כדי לשמר את הקשר. עיבוד החוויה עם החבר או עם אדם אחר, תאפשר לי בעתיד להמשיך ולשתף את הקרובים לי בחוויות הטובות שעברו עלי.

"כל המרבה הרי זה משובח" (מרבה הרגלים)
מרבה רגליים – משמעותו פיצול החיים למצבים רבים שכולם מגיעים בתהליך לאותו מקום המיוחל עבור אותו אדם.

"כל המרבה הרי זה משובח"

"שחררי שמח ותיראי כמה יפה הוא העולם", ככה הייתי שרה לנכדתי הקטנה ללא הרף. יש לציין שרק לאחר מספר ימים (אולי שעות, מי סופר) העירה לי בתי ואמרה "את יודעת שזה שטיפת מוח?' בטח, בטח שיודעת, עניתי מיד, אבל זאת שטיפת מוח טובה (הילדה כבר בת יותר מתשע ועדיין צחוקה המתגלגל לא יסולא בפז).

להלן מספר הרגלים טובים שקיבלתי בזכות הקבלה לעם, סדר יום אשר עליו ממליץ הרב שלנו בחום. למעשה סדר היום שלי מתחיל כבר בלילה ("יתרון האור מתוך החושך"), שעור הבוקר היומי מ3-6, מקשיבה לו בדבקות, כבר יותר מעשר שנים. מתעוררת  ללא שעון מעורר "כי הרגל הופך לטבע שני".

לפני יום פספסתי מסיבות שאפשר לקרוא להן קבילות והתעוררתי בחמש וחצי. שעור הבוקר מתחיל שוב בשידור חוזר, הקשבתי עד שמונה, יותר מזה גם כתבתי במחברת בעייני "הסומות" אנקדוטות ואבחנות כי היה מעניין במיוחד, מרתק (שלושה עטים סיימו את חייהם ואחר כך כמובן לא ראיתי כלום).

חשוב מכל לציין שבו זמנית שמאות חברים מכל קצוות תבל מתחברים צופים סימולטנית יחד (גלקסי) אפשר לראות את כל החלונות המוארים, איש איש בביתו רואה עולם ומלואו, והרב שלנו, כמו רועה צאן, רואה כל אחד ואחד מצאן מרעיתו, עונה על אין סוף שאלות בסבלנות אין סופית, לפעמים בסבלנות קצת עצבנית, כל כך הרבה שאלות "מותקף מכל הכיוונים", מסביר מאלף ועד קוצו של יוד (לפעמים נשבר לי הלב כמה קשה לו ואני מתפללת בשבילו בידיעה גמורה שכך עושות גם חברותי (תפילת רבים).

אז מפתיע בחוש ההומור המדהים שלו. מסביר מושגים קבליים מושג ראשוני שנקרא "שבירת הכלים". מתוך האחדות שבר בורא עולם את הכלים לרסיסים בכדי שיהיה עלינו להתאמץ ולחבר אותם על מנת שנחזור אליו לא כאותם בורים, נחבר יחד את הפזל על כל חלקיו ונחזור אליו יחד משכילים. ("והמשכלים יזהרו כזוהר הרקיע") ספר הזוהר.

ואז מסביר בעוד דרך את סיבת התהליך "נו זה כמו שצ'ארלי צ'פלין מבקש מילד שישבור חלון כדי שתהיה לא עבודה" והמבין יבין כי לי כבר תמו המילים".