המדריך לחיים על פי המרקע הגדול

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני פריקית של סרטי הילדות שלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכיף לנו להתרפק על זיכרונות העבר ועל התחושות שהסרטים האלו השאירו בנו אבל יש לי הרגשה שזה גם הנושא או האווירה הכללית שהייתה בתקופת ילדותי. אני כמובן מדברת על סרטי שנות השמונים פינת סטיבן ספילברג בואכה בחזרה לעתיד. 

היה משהו בסרטי הילדות האלו שתיארו כל מני עולמות פנטזיה, גיבורי על שנראים כמו ילדים בגילי, הרפתקאות קסומות וחברויות אמיצות שגרמו לי (ולאחי שהיה אפילו יותר מכור ממני…) לתחושה שהכל אפשרי! שלא משנה מה קורה בחיים הפרטיים שלנו, כמה הימים נראו משמימים או רגילים, ריבים עם חברים על גוגואים, התמודדויות עם מבחנים בבית הספר שבשעתו נראו כמו משבר הטילים בקובה, תמיד יש לנו את הסרטים. זה היה כמו מקום מפלט. מקום של תקווה, של אור גדול, של פילוסופיית חיים. זה היה כמו המדריך לחיים על פי המרקע הגדול.

קראטה קיד: wax on wax off

למדנו ממלחמת הכוכבים שבחיים תמיד יש מלחמות בין כוחות האור לכוחות האופל ושאם לא ניתן לכעס לשלוט בנו נוכל לנצח את השנאה. למדנו מהסיפור שאינו נגמר שגם ילד קטן בלי כוחות על-טבעיים יכול להיות גיבור. למדנו ‏ממייקל ג'יי פוקס‏ בסרט זאב צעיר שזה בסדר להיות שונה (ואפילו קיוונו שבלילות ירח מלא  אולי נגלה שאנחנו בעצם נצר למשפחת זאבים עתיקה… 😊). בסרט אני והחבר'ה גילינו שחברות אמיתית שווה יותר מכל משחקי האטרי שאהבנו לשחק. את העזרה לזולת למדנו כמובן מהחבר שלנו אי-טי וברור לכם כבר שמיסטר מיאגי שהיה המורה הפרטי שלנו לאומנויות לחימה לימד אותנו שמכות הולכים רק מתוך הגנה עצמית. זה כמובן לא מנע מאיתנו להתאמן אחד על השני במשך שבועיים שלמים על מכת העגור…

כיום, כשאני אימא לשני בנים נמרצים ושובבים, אני מוצאת את עצמי יושבת ורואה איתם את אותם הסרטים. אני לא בטוחה מי נהנה יותר אבל כשתפסתי אותם יום אחד מתאמנים על מכת הקרטה המפורסמת Wax on Wax off חייכתי לעצמי בפנים… יש דברים שלא משתנים…

ספרי מדע בדיוני: אייזק אסימוב

ספרי המדע הבדיוני של אסימוב היו תקופה מרתקת בחיי. כשגיליתי בספריה את הספר הראשון שצללתי לתוכו, היה זה מסע מדהים, מצד אחד היה הכל הגיוני וכאילו נשען על רציונל שמתיישב היטב בשכל, מצד שני היה זה מסע בחלל שהיה בדיוני לחלוטין.

לצאת למסע בין ערים בחלל

יתכן שזה מה שתפס את בני דורי בספריו של אייזק אסימוב. אסימוב שהיה מתמטיקאי מחונן, פרופסור שלאורך הקריירה הספרותית שלו המשיך לעבוד באוניברסיטה, יתכן שמעיסוקו זה הוביל את הקוראים שלו על התבססות מדעית רציונלית בתוכן הבדיוני שהגיש לקוראים.

זכור לי שאחרי הספר הראשון שלו שקראתי, הגעתי במשך תקופה כל פעם מחדש לספריה והשאלתי לקריאה ספר נוסף שלו עד שסיימתי לקרוא את כל הספרים שהיו על המדף. סדרת המוסד של אסימוב שעליה גם זכה בפרס הוגו נשתתה אצלי בצמא. גם סדרת הרובוטים, שאף הם סיפורים קצרים הייתה חביבה עליי מאוד, בסדרה זו כתב אסימוב  על רובוטים  דמויי-אדם הנכפפים לשלושת חוקי הרובוטיקה.

קשה לומר שהבנתי את המדע, את הפיזיקה, את האסטרונומיה שהיו בספרי אסימוב, לא אחת ממש לא הבנתי זאת אך זה לא מנע ממני מלשתות בצמא את ספריו, העתיד שהוא שרטט בספריו ריתק אותי והפלגתי אתו לעולם העתידני. השאלות הפילוסופיות על מקומו של האדם בעולם, על מקומה של החברה, על ההבדל בין אדם לרובוט שעולות בספרים סחפו אותי איתן לעומק המחשבה, המזימות להשמדת כדור הארץ הכניסו אותי לשאלות האם זה אכן אפשרי.

ב-2.1.2020 חגג העולם 100 שנים להולדת אסימוב, זה החזיר את מעריציו לתחזיתו לשנת 2019, תחזית שפרסם בשנת 1983. חלק מהתחזיות אכן התקיימו. התחזית שלו שנפתח יכולות לתקשורת עם כל אחד בכל מרחבי כדור הארץ התגשמה, לעומת זאת פיתוח בשר מלאכותי טרם התגשמה. למזלנו תחזיתו למלחמה גרעינית בין ברה"מ לארה"ב לא התגשמה. אסימוב מיעט בתחזית  שלו על השפעת המחשוב. הוא צדק בתחזיתו לגבי הכלכלה, האוטומציה שתתפוס משרות. אסימוב אף צדק בתחזיתו שבתי ספר יהיו קיימים אך מורה טוב יהיה כזה שיעורר את סקרנות התלמידים שיעשירו עצמם בעזרת במחשב שלהם. אסימוב אף חזה שיהיה לאדם זמן פנוי שהוא יקדיש למחקר מדעי, לתחביבים, לספרות ואומנות, הוא לא חזה את הרשתות החברתיות שיגזלו מהאדם  זמן. אסימוב אף חזה שב-2019 יהיו כבר מושבות אדם בחלל דבר שטרם התממש.

הספר והחיים שאחריו

בדיוק לפני שנה מהיום, נפל לידיי ספר ששינה לי את החיים. תאמרו, פשוט מקריאת ספר ? כן, זה מה שאכן קרה, כי תפישת העולם שלי קיבלה תפנית משמעותית בעקבותיו. "הכרה בקיים", קראו לו. כתב אותו ברט הלינגר, כומר פרוטסטנטי ששהה בשבט הזולו ולמד מהם כמה דברים.

גישה חדשה לחיים עם שבט הזולו

כנראה שכשחיים בתרבות שלא מחייבת השגיות וריצה אינסופיות אחרי מטרות כפי שמקובל בתרבות המערבית, אפשר לתפוש את החיים קצת אחרת. מה הכוונה?

היום, כשמשאת נפשו של כל אדם ממוצע היא להגיע להישגים כלכליים שיאפשרו לו חיי רווחה כמקובל בחברה בה הוא חי ואף יותר מזה, הוא צריך הרבה פעמים לעשות מאמצים רבים, לוותר על חלקים משמעותיים מחייו,מרצונותיו,  מחיי החברה שלו, מזמן איכות עם המשפחה שלו ומהתחביבים שלו. ולא רק לוותר על אלה, אלא גם להדחיק רגשות שעלולים להפריע לו להשיג את מטרותיו.

אם המדובר ברגשות שליליים כמו תסכול, צער, אכזבה, כאב פיזי או נפשי ורגשות נוספים שמונעים מהאדם אפשרות לפעול ולעבוד בשיא היכולת שלו, הרי שהדחקתם, אי הכרה בקיומם, נראים לנו כביכול כפתרון טוב לצורך שימור יכולות העבודה שלנו. בפועל, נרוויח מההדחקה הזו לזמן קצר בלבד.

כי מה טיבה של הדחקה רגשית? היא ממשיכה לנהל אותנו בצורה אוטומטית בכל פעולה שלנו מבלי שנשים לב, כי היא פועלת מהתת מודע שלנו. היא לא משאירה בידינו אפשרות לבחור דרכי תגובה, פעולה, כי היא תמיד יושבת שם, במוח האחורי, היכן שממוקם התת מודע.

אם היינו מרשים לעצמנו להכיר ברגשות השליליים שאנו חווים ובאירועים הלא נעימים שיצרו את אותם רגשות, היינו יכולים אז לעבד את אותם רגשות, ולהסיר את ההשפעה הקשה שלהם על חיינו. היינו מצליחים למנוע מהתת מודע לאכסן אותם, ולהפעיל אותם בזמנים ובמקרים שלא היינו רוצים שיופיעו ויבצבצו בצורה שלא רק שלא מקדמת אותנו, אלא מפריעה לנו להשיג את מטרותינו.

יש להניח שגם הקשר שלנו עם הסובבים אותנו היה לובש אז צורה לגמרי אחרת. לדוגמה, אם כששיתפתי חבר קרוב בחוויה חיובית שעברתי, ונתקלתי מצידו בבוז ובלגלוג, נראה שאמנע בעתיד מלשתף בדברים טובים את המקורבים. כל זאת, במידה ונמנעתי מלעסוק בעלבון שחוויתי ולהכיר בו, אולי כדי לשמר את הקשר. עיבוד החוויה עם החבר או עם אדם אחר, תאפשר לי בעתיד להמשיך ולשתף את הקרובים לי בחוויות הטובות שעברו עלי.

מרבה רגליים

"כל המרבה הרי זה משובח" (מרבה הרגלים)
מרבה רגליים – משמעותו פיצול החיים למצבים רבים שכולם מגיעים בתהליך לאותו מקום המיוחל עבור אותו אדם.

"כל המרבה הרי זה משובח"

"שחררי שמח ותיראי כמה יפה הוא העולם", ככה הייתי שרה לנכדתי הקטנה ללא הרף. יש לציין שרק לאחר מספר ימים (אולי שעות, מי סופר) העירה לי בתי ואמרה "את יודעת שזה שטיפת מוח?' בטח, בטח שיודעת, עניתי מיד, אבל זאת שטיפת מוח טובה (הילדה כבר בת יותר מתשע ועדיין צחוקה המתגלגל לא יסולא בפז).

להלן מספר הרגלים טובים שקיבלתי בזכות הקבלה לעם, סדר יום אשר עליו ממליץ הרב שלנו בחום. למעשה סדר היום שלי מתחיל כבר בלילה ("יתרון האור מתוך החושך"), שעור הבוקר היומי מ3-6, מקשיבה לו בדבקות, כבר יותר מעשר שנים. מתעוררת  ללא שעון מעורר "כי הרגל הופך לטבע שני".

לפני יום פספסתי מסיבות שאפשר לקרוא להן קבילות והתעוררתי בחמש וחצי. שעור הבוקר מתחיל שוב בשידור חוזר, הקשבתי עד שמונה, יותר מזה גם כתבתי במחברת בעייני "הסומות" אנקדוטות ואבחנות כי היה מעניין במיוחד, מרתק (שלושה עטים סיימו את חייהם ואחר כך כמובן לא ראיתי כלום).

חשוב מכל לציין שבו זמנית שמאות חברים מכל קצוות תבל מתחברים צופים סימולטנית יחד (גלקסי) אפשר לראות את כל החלונות המוארים, איש איש בביתו רואה עולם ומלואו, והרב שלנו, כמו רועה צאן, רואה כל אחד ואחד מצאן מרעיתו, עונה על אין סוף שאלות בסבלנות אין סופית, לפעמים בסבלנות קצת עצבנית, כל כך הרבה שאלות "מותקף מכל הכיוונים", מסביר מאלף ועד קוצו של יוד (לפעמים נשבר לי הלב כמה קשה לו ואני מתפללת בשבילו בידיעה גמורה שכך עושות גם חברותי (תפילת רבים).

אז מפתיע בחוש ההומור המדהים שלו. מסביר מושגים קבליים מושג ראשוני שנקרא "שבירת הכלים". מתוך האחדות שבר בורא עולם את הכלים לרסיסים בכדי שיהיה עלינו להתאמץ ולחבר אותם על מנת שנחזור אליו לא כאותם בורים, נחבר יחד את הפזל על כל חלקיו ונחזור אליו יחד משכילים. ("והמשכלים יזהרו כזוהר הרקיע") ספר הזוהר.

ואז מסביר בעוד דרך את סיבת התהליך "נו זה כמו שצ'ארלי צ'פלין מבקש מילד שישבור חלון כדי שתהיה לא עבודה" והמבין יבין כי לי כבר תמו המילים".