מחבר: Dafna

אנחנו משתנים. לא בדיוק ברור לאיזה כיוון אבל כמו איזה מכבש חצי טון עובר עלינו ועל האנשים שסביבנו. אומרים כשאדם מוקף  בגירויים ושינויים בלתי פוסקים נוצרת עליו מעמסה עצבית ורגשית שגורמת למוח להפעיל מגוון מנגנוני הגנה: הומור וגיחוך, סטרס ועצבים, מכורי אדרנלין, עזרה וטיפול באחרים, כאלה שפשוט מתנתקים והופכים לאדישים. רובינו צפים ממצב למצב, לעתים במודע, לעיתים בחוסר אונים. בואו ננסה להבין מה קורה. עצם זה שאנו מתעמתים עם המצב, משנה אותנו מ"קורבנות" לבני אדם תבוניים ולא רק טובעים תחת הגלים חסרי אונים.

בואו ננסה להביט במצב האנושות באופן כללי, זה לא סוף העולם סביבנו אלא זוהי סופה של תקופה. הגענו למקום התפתחותי מאד לא פשוט, גם לפני הקורונה. החיים המודרניים היו אמורים להביא אותנו לפסגת החלומות. והאמת היא, שאמנם יש התקדמויות מרשימות טכנולוגיות, רפואיות, כלכליות וכו' , אבל האם הם הביאו אותנו לחיים טובים? האם חיינו יציבים, בטוחים, בריאים ומאושרים?

חד משמעית התשובה היא – לא. בחיים המודרניים  קל לנו לברוח מלחשוב על השאלות האלה לעומק, בכנות וברצינות. יש לנו רשתות חברתיות, שופינג, ריאליטי ועבודה נונסטופ, להסיח את דעתנו מהעובדה הבלתי ניתנת לערעור שעמוק בלב –  ריק. ברגע שייקחו מאיתנו את כל דרכי המילוט, ויעמידו אותנו מול עצמנו וחיינו אנחנו נאבד את זה לגמרי, לא נוכל לסבול דקה אפילו להיות לבד עם הריק שבתוכנו. זה בדיוק מה שקורה כעת. הגיעה הקורונה וסגרה אותנו עם עצמנו. יותר גרוע סגרה אותנו עם אנשים אחרים. דווקא עם האנשים הכי יקרים ואהובים, הכי קשה להסתדר ברמה הכי בסיסית. לשמור על ריחוק פיזי? קלי קלות. מה שקשה לנו זה להתקרב באמת, ואין לאן לברוח מההרגשה הזו. מצד אחד הלב כואב מרוב צמא לחיוניות והרגשה טובה, ומצד שני כל אחד מאיתנו כלוא בתוך בועה. 

הטבע חכם וטוב. חוסר האיזון של קיומנו גרם לטבע להגיב בהתאם. המשברים שמסביבנו – אסונות הטבע, שינויי מזג האוויר, הקורונה וכל נגזרותיה, התמוטטות מערכות החיים שבנינו, הם קריאת השכמה חד משמעית מהטבע, וגם הפתח לשינוי. לא נולדנו כדי להרוס את כדוה"א או לחיות באומללות ובסבל. המצבים שעוברים כעת על האנושות יגרמו לכולנו להבין מהו מקור ושורש כל הבעיות. אין לנו מה לתקן או לסדר בעולם חוץ מעצמנו! הפתרון לכל הצרות – כולל הקורונה – יחייב פתרון ברמה האנושית, והטבע לא יניח לנו. לאט לאט אנחנו נניח למוסכמות ישנות, נבין שצריך לחיות אחרת, שאין שום דבר יותר חשוב מאשר ללמוד להסתדר ולאהוב. למעשה זו משמעות החיים והמענה לכל חלומותינו הכי עמוקים ויפים. 

משבר הקורונה, שמטלטל את העולם בימים אלו, הוא רק היבט אחד חלקי וקטן ביותר מתוך משבר גלובלי אדיר מימדים המתקרב אלינו במהירות הטומן בחובו סכנה קיומית לאנושות, כבר בשנים הקרובות. זהו כמובן משבר האקלים. 

לתרבות הצריכה המופרזת, של המין האנושי ושל העולם המערבי בפרט, יש השלכות הרסניות על האיזון האקולוגי העדין של כדור הארץ. צופים שבשנים הקרובות ההתחממות הגלובלית תגרום לעליית הטמפרטורה בכדור הארץ, שתוביל לשרשרת של תוצאות העולות בהרבה מעל תרחישי האימה בסרטי מדע בדיוני. תהליך ההתחממות שכבר החל, מביא להמסה הולכת וגוברת של הקרחונים בקטבים. כתוצאה מכך מפלס האוקיינוסים עולה בהדרגה ועם הזמן יוביל להצפה של ישובים שלמים. חלק ניכר ממיני הצמחים ובעלי החיים לא שורדים את השינויים האקלימיים ובכללם גידולים חקלאיים. הנזקים לחקלאות מביאים לפגיעה הולכת וגדלה באפשרויות גידול המזון. מזג האוויר שיצא מאיזון כבר גרם לסופות, שיטפונות, צונאמי, וכל זה רק על קצה המזלג. 

למרות חומרתו ודחיפותו של משבר האקלים, מרבית האנושות בוחרת בינתיים לטמון את הראש בחול ולהתעלם. בין השאר מכיוון שההשלכות שלו פחות מורגשות לנו בטווח המידי והקשר הישיר לאסונות אקולוגיים שפוקדים את העולם אינו מוחשי לנו. למרות זאת, הזנחת הבעיה זהו יחס בלתי אחראי בעליל. לפי התחזיות של בכירי המדענים, אם לא נעשה שינויים דרסטיים בהתנהלותה של האנושות, החיים שלנו על פני כדור הארץ לא ישרדו את המאה הבאה. 

זה לא משהו הגיוני להתעלם ממנו. אם היינו פועלים בצורה הגיונית, היינו עוזבים מיד הכול, אבל ה כ ל!!! ונרתמים כולנו כאחד להצלת הבית שלנו ושל ילדינו. ומה אנחנו עושים? עולם כמנהגו נוהג. מרבית מנהיגי עולם מתעלמים וממשיכים במשחק הכיסאות בין לבין כיבוי שריפות, בלי ראיה קדימה והערכות לעתיד הבא עלינו ממש בקרוב. הקולות המעטים שכן נשמעים, והניסיונות שנעשים, בטלים בשישים ביחס לחומרת המצב.

איך מסבירים את זה? פשוט מאוד, זהו טבע האדם. מטבענו אנו שקועים ברדיפה אחרי צבירת הון, כבוד והנאות רגעיות מכל הסוגים, עד שלא קורה משהו שמאלץ אותנו לעצור את מרוץ העכברים האינסופי ולהתעורר. גם מנהיגינו, שבחרנו שיובילו אותנו לעתיד טוב עבורנו, אינם מחוסנים בפני תעתועי האגו האנושי. 

אז מה עושים? מתעוררים! יחד. משבר הקורונה בא לנענע אותנו ולהוציא אותנו מאזור הנוחות. זוהי קריאת אזהרה עבורנו, בואו נעלה על סירת ההצלה.

חרדה היא הפרעה נפשית שכתוצאה ממנה סובל האדם מכמה קשיים, המתבטאים בתסמינים גופניים, פסיכולוגיים, קוגניטיביים ואחרים ותחושת פחד חזקה ומשתקת. אנשים החשים חרדה כללית מניחים הנחות המובילות אותם לפרש טווח רחב של מצבים כמאיימים. הסימפטומים מגבילים את מהלך חייו התקין של האדם ופוגעים בו ועלולים להיות מלווים במחשבות מטרידות ובמעשים מוגזמים ולרוב יוצרת מודעות מוגברת לסכנה גופנית או פסיכולוגית. 

החרדה ממקדת את תשומת לבם בהיבטים של העולם אותם הם תופסים כמסוכנים. למרות שמטרתה המקורית של החרדה היא לשרת צרכים הישרדותיים, העניינים משתבשים כשמנגנון ההתרעה מודיע על סכנת שווא, כאשר מבחינה אובייקטיבית הסכנה אינה קיימת או שהיא קיימת במידה מועטה. התקף חרדה הוא אירוע פתאומי של פחד קיצוני, בהלה ואימה, הכרוך בחוויה רגשית אינטנסיבית. הוא מהווה את הגרעין החוויתי של כל חרדה, ויש לו איכות מבהילה.

פסיכולוגים ופסיכיאטרים סבורים כי אירוע פנימי או חיצוני מפעיל במלוא העוצמה את מערכת החירום הגופנית, מכניזם תגובתי אוטונומי שהתפתח לאורך מיליוני שנות אבולוציה. תגובות חירום אלה הן מולדות ומשרתות כל אחד ואחת מאיתנו כדי לסייע בעת סכנה. מצב מתמשך כמו משבר הקורונה יכול בהחלט ליצור התקפי חרדה, או לפחות לתדלק ולהצית אותם אצל אלו המתמודדים עם הפרעת פאניקה. הם גם טוענים שמחירי המשבר יתבטאו בעליה תלולה גם בהפרעות דחק פוסט-טראומטיות (PTSD), אולם עוד חזון למועד.

התקף חרדה והציפייה לקראת התקף נוסף מולידים תחושת חוסר אונים קשה. מרבית האנשים יסתגלו למצב, יפתחו חוסן נפשי ויחזיקו מעמד היטב, גם נוכח סימפטומים פסיכולוגיים מתונים שעשויים לצוץ לפני השטח, אבל יש רבים שיזדקקו לתמיכה פסיכותרפית מקצועית, הן בתקופת המגפה והן בתקופת היציאה.

תסמיני החירום של התקף חרדה כוללים תגובות גופניות אקוטיות למצב לחימה או בריחה, למשל: דופק מואץ, רעידות, לחץ בחזה, יובש בפה, הזעה, קוצר נשימה וקושי לנשום עמוק (מופיע לעיתים יותר בשכיבה על הגב), פעילות עיכול מהירה, לעיתים גם שלשולים, חולשה בשרירים, בידיים, ברגליים ובכל הגוף במקרים מסוימים, התעלפות פתאומית.

למרות שהתקפי חרדה לא גורמים בדרך כלל לנזק רפואי, הם מאוד מבהילים. לעתים קרובות ההרגשה של ההתקף כל כך מחרידה שקשה לעמוד על ההבדלים בין התקף חרדה להתקף לב. מסיבה זו מגיעים המתמודדים עם התקפי חרדה לחדרי מיון, שם הם עוברים בדיקה רפואית יסודית. אם הכול נמצא תקין גופנית, הם מופנים לקבלת טיפול קוגניטיבי התנהגותי, CBT, הכלי הפסיכותרפי היעיל ביותר להפרעה.

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני פריקית של סרטי הילדות שלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכיף לנו להתרפק על זיכרונות העבר ועל התחושות שהסרטים האלו השאירו בנו אבל יש לי הרגשה שזה גם הנושא או האווירה הכללית שהייתה בתקופת ילדותי. אני כמובן מדברת על סרטי שנות השמונים פינת סטיבן ספילברג בואכה בחזרה לעתיד. 

היה משהו בסרטי הילדות האלו שתיארו כל מני עולמות פנטזיה, גיבורי על שנראים כמו ילדים בגילי, הרפתקאות קסומות וחברויות אמיצות שגרמו לי (ולאחי שהיה אפילו יותר מכור ממני…) לתחושה שהכל אפשרי! שלא משנה מה קורה בחיים הפרטיים שלנו, כמה הימים נראו משמימים או רגילים, ריבים עם חברים על גוגואים, התמודדויות עם מבחנים בבית הספר שבשעתו נראו כמו משבר הטילים בקובה, תמיד יש לנו את הסרטים. זה היה כמו מקום מפלט. מקום של תקווה, של אור גדול, של פילוסופיית חיים. זה היה כמו המדריך לחיים על פי המרקע הגדול.

למדנו ממלחמת הכוכבים שבחיים תמיד יש מלחמות בין כוחות האור לכוחות האופל ושאם לא ניתן לכעס לשלוט בנו נוכל לנצח את השנאה. למדנו מהסיפור שאינו נגמר שגם ילד קטן בלי כוחות על-טבעיים יכול להיות גיבור. למדנו ‏ממייקל ג'יי פוקס‏ בסרט זאב צעיר שזה בסדר להיות שונה (ואפילו קיוונו שבלילות ירח מלא  אולי נגלה שאנחנו בעצם נצר למשפחת זאבים עתיקה… 😊). בסרט אני והחבר'ה גילינו שחברות אמיתית שווה יותר מכל משחקי האטרי שאהבנו לשחק. את העזרה לזולת למדנו כמובן מהחבר שלנו אי-טי וברור לכם כבר שמיסטר מיאגי שהיה המורה הפרטי שלנו לאומנויות לחימה לימד אותנו שמכות הולכים רק מתוך הגנה עצמית. זה כמובן לא מנע מאיתנו להתאמן אחד על השני במשך שבועיים שלמים על מכת העגור…

כיום, כשאני אימא לשני בנים נמרצים ושובבים, אני מוצאת את עצמי יושבת ורואה איתם את אותם הסרטים. אני לא בטוחה מי נהנה יותר אבל כשתפסתי אותם יום אחד מתאמנים על מכת הקרטה המפורסמת Wax on Wax off חייכתי לעצמי בפנים… יש דברים שלא משתנים…

ספרי המדע הבדיוני של אסימוב היו תקופה מרתקת בחיי. כשגיליתי בספריה את הספר הראשון שצללתי לתוכו, היה זה מסע מדהים, מצד אחד היה הכל הגיוני וכאילו נשען על רציונל שמתיישב היטב בשכל, מצד שני היה זה מסע בחלל שהיה בדיוני לחלוטין.

יתכן שזה מה שתפס את בני דורי בספריו של אייזק אסימוב. אסימוב שהיה מתמטיקאי מחונן, פרופסור שלאורך הקריירה הספרותית שלו המשיך לעבוד באוניברסיטה, יתכן שמעיסוקו זה הוביל את הקוראים שלו על התבססות מדעית רציונלית בתוכן הבדיוני שהגיש לקוראים.

זכור לי שאחרי הספר הראשון שלו שקראתי, הגעתי במשך תקופה כל פעם מחדש לספריה והשאלתי לקריאה ספר נוסף שלו עד שסיימתי לקרוא את כל הספרים שהיו על המדף. סדרת המוסד של אסימוב שעליה גם זכה בפרס הוגו נשתתה אצלי בצמא. גם סדרת הרובוטים, שאף הם סיפורים קצרים הייתה חביבה עליי מאוד, בסדרה זו כתב אסימוב  על רובוטים  דמויי-אדם הנכפפים לשלושת חוקי הרובוטיקה.

קשה לומר שהבנתי את המדע, את הפיזיקה, את האסטרונומיה שהיו בספרי אסימוב, לא אחת ממש לא הבנתי זאת אך זה לא מנע ממני מלשתות בצמא את ספריו, העתיד שהוא שרטט בספריו ריתק אותי והפלגתי אתו לעולם העתידני. השאלות הפילוסופיות על מקומו של האדם בעולם, על מקומה של החברה, על ההבדל בין אדם לרובוט שעולות בספרים סחפו אותי איתן לעומק המחשבה, המזימות להשמדת כדור הארץ הכניסו אותי לשאלות האם זה אכן אפשרי.

ב-2.1.2020 חגג העולם 100 שנים להולדת אסימוב, זה החזיר את מעריציו לתחזיתו לשנת 2019, תחזית שפרסם בשנת 1983. חלק מהתחזיות אכן התקיימו. התחזית שלו שנפתח יכולות לתקשורת עם כל אחד בכל מרחבי כדור הארץ התגשמה, לעומת זאת פיתוח בשר מלאכותי טרם התגשמה. למזלנו תחזיתו למלחמה גרעינית בין ברה"מ לארה"ב לא התגשמה. אסימוב מיעט בתחזית  שלו על השפעת המחשוב. הוא צדק בתחזיתו לגבי הכלכלה, האוטומציה שתתפוס משרות. אסימוב אף צדק בתחזיתו שבתי ספר יהיו קיימים אך מורה טוב יהיה כזה שיעורר את סקרנות התלמידים שיעשירו עצמם בעזרת במחשב שלהם. אסימוב אף חזה שיהיה לאדם זמן פנוי שהוא יקדיש למחקר מדעי, לתחביבים, לספרות ואומנות, הוא לא חזה את הרשתות החברתיות שיגזלו מהאדם  זמן. אסימוב אף חזה שב-2019 יהיו כבר מושבות אדם בחלל דבר שטרם התממש.

בדיוק לפני שנה מהיום, נפל לידיי ספר ששינה לי את החיים. תאמרו, פשוט מקריאת ספר ? כן, זה מה שאכן קרה, כי תפישת העולם שלי קיבלה תפנית משמעותית בעקבותיו. "הכרה בקיים", קראו לו. כתב אותו ברט הלינגר, כומר פרוטסטנטי ששהה בשבט הזולו ולמד מהם כמה דברים.

כנראה שכשחיים בתרבות שלא מחייבת השגיות וריצה אינסופיות אחרי מטרות כפי שמקובל בתרבות המערבית, אפשר לתפוש את החיים קצת אחרת. מה הכוונה?

היום, כשמשאת נפשו של כל אדם ממוצע היא להגיע להישגים כלכליים שיאפשרו לו חיי רווחה כמקובל בחברה בה הוא חי ואף יותר מזה, הוא צריך הרבה פעמים לעשות מאמצים רבים, לוותר על חלקים משמעותיים מחייו,מרצונותיו,  מחיי החברה שלו, מזמן איכות עם המשפחה שלו ומהתחביבים שלו. ולא רק לוותר על אלה, אלא גם להדחיק רגשות שעלולים להפריע לו להשיג את מטרותיו.

אם המדובר ברגשות שליליים כמו תסכול, צער, אכזבה, כאב פיזי או נפשי ורגשות נוספים שמונעים מהאדם אפשרות לפעול ולעבוד בשיא היכולת שלו, הרי שהדחקתם, אי הכרה בקיומם, נראים לנו כביכול כפתרון טוב לצורך שימור יכולות העבודה שלנו. בפועל, נרוויח מההדחקה הזו לזמן קצר בלבד.

כי מה טיבה של הדחקה רגשית? היא ממשיכה לנהל אותנו בצורה אוטומטית בכל פעולה שלנו מבלי שנשים לב, כי היא פועלת מהתת מודע שלנו. היא לא משאירה בידינו אפשרות לבחור דרכי תגובה, פעולה, כי היא תמיד יושבת שם, במוח האחורי, היכן שממוקם התת מודע.

אם היינו מרשים לעצמנו להכיר ברגשות השליליים שאנו חווים ובאירועים הלא נעימים שיצרו את אותם רגשות, היינו יכולים אז לעבד את אותם רגשות, ולהסיר את ההשפעה הקשה שלהם על חיינו. היינו מצליחים למנוע מהתת מודע לאכסן אותם, ולהפעיל אותם בזמנים ובמקרים שלא היינו רוצים שיופיעו ויבצבצו בצורה שלא רק שלא מקדמת אותנו, אלא מפריעה לנו להשיג את מטרותינו.

יש להניח שגם הקשר שלנו עם הסובבים אותנו היה לובש אז צורה לגמרי אחרת. לדוגמה, אם כששיתפתי חבר קרוב בחוויה חיובית שעברתי, ונתקלתי מצידו בבוז ובלגלוג, נראה שאמנע בעתיד מלשתף בדברים טובים את המקורבים. כל זאת, במידה ונמנעתי מלעסוק בעלבון שחוויתי ולהכיר בו, אולי כדי לשמר את הקשר. עיבוד החוויה עם החבר או עם אדם אחר, תאפשר לי בעתיד להמשיך ולשתף את הקרובים לי בחוויות הטובות שעברו עלי.

"כל המרבה הרי זה משובח" (מרבה הרגלים)
מרבה רגליים – משמעותו פיצול החיים למצבים רבים שכולם מגיעים בתהליך לאותו מקום המיוחל עבור אותו אדם.

"כל המרבה הרי זה משובח"

"שחררי שמח ותיראי כמה יפה הוא העולם", ככה הייתי שרה לנכדתי הקטנה ללא הרף. יש לציין שרק לאחר מספר ימים (אולי שעות, מי סופר) העירה לי בתי ואמרה "את יודעת שזה שטיפת מוח?' בטח, בטח שיודעת, עניתי מיד, אבל זאת שטיפת מוח טובה (הילדה כבר בת יותר מתשע ועדיין צחוקה המתגלגל לא יסולא בפז).

להלן מספר הרגלים טובים שקיבלתי בזכות הקבלה לעם, סדר יום אשר עליו ממליץ הרב שלנו בחום. למעשה סדר היום שלי מתחיל כבר בלילה ("יתרון האור מתוך החושך"), שעור הבוקר היומי מ3-6, מקשיבה לו בדבקות, כבר יותר מעשר שנים. מתעוררת  ללא שעון מעורר "כי הרגל הופך לטבע שני".

לפני יום פספסתי מסיבות שאפשר לקרוא להן קבילות והתעוררתי בחמש וחצי. שעור הבוקר מתחיל שוב בשידור חוזר, הקשבתי עד שמונה, יותר מזה גם כתבתי במחברת בעייני "הסומות" אנקדוטות ואבחנות כי היה מעניין במיוחד, מרתק (שלושה עטים סיימו את חייהם ואחר כך כמובן לא ראיתי כלום).

חשוב מכל לציין שבו זמנית שמאות חברים מכל קצוות תבל מתחברים צופים סימולטנית יחד (גלקסי) אפשר לראות את כל החלונות המוארים, איש איש בביתו רואה עולם ומלואו, והרב שלנו, כמו רועה צאן, רואה כל אחד ואחד מצאן מרעיתו, עונה על אין סוף שאלות בסבלנות אין סופית, לפעמים בסבלנות קצת עצבנית, כל כך הרבה שאלות "מותקף מכל הכיוונים", מסביר מאלף ועד קוצו של יוד (לפעמים נשבר לי הלב כמה קשה לו ואני מתפללת בשבילו בידיעה גמורה שכך עושות גם חברותי (תפילת רבים).

אז מפתיע בחוש ההומור המדהים שלו. מסביר מושגים קבליים מושג ראשוני שנקרא "שבירת הכלים". מתוך האחדות שבר בורא עולם את הכלים לרסיסים בכדי שיהיה עלינו להתאמץ ולחבר אותם על מנת שנחזור אליו לא כאותם בורים, נחבר יחד את הפזל על כל חלקיו ונחזור אליו יחד משכילים. ("והמשכלים יזהרו כזוהר הרקיע") ספר הזוהר.

ואז מסביר בעוד דרך את סיבת התהליך "נו זה כמו שצ'ארלי צ'פלין מבקש מילד שישבור חלון כדי שתהיה לא עבודה" והמבין יבין כי לי כבר תמו המילים".