הקורונה שינתה סדרי עולם. שינתה גם את סדרי העבודה. בימי קורונה נכפתה על רבים עזיבה, ולו זמנית, של מקום העבודה, עבודה במשמרות בגלל ההגבלות על מספר הנוכחים, או עבודה מהבית. בתוך כך, תובעת הקורונה גמישות הן מצד העובד והן מצד המעביד או המעסיק.
בגלל ההגבלה במספר הנוכחים, או עזיבתם של חלק מהעובדים, נותרו חלק ממקומות העבודה בתפוסת עובדים חלקית. מקומות עבודה נאלצים "לספק את הסחורה" עם פחות ידיים עובדות. מתוך אילוץ זה, מוצאים עצמם חלק מהעובדים עושים לחילופין, או באופן זמני, עבודות של עובדים אחרים. מנהלת החשבונות – הפכה לסדרנית, המנהל הטכני – הפך למוביל, הקופאי – לעובד ייצור. ברור כי רב גוניות זו בתפקוד, דורשת נכונות מהעובד לקבל על עצמו מטלות אחרות, וכן להתגמש, גם נפשית. מחד, הגמישות הזו כפויה, מאידך, יש בה ברכה. מקום העבודה לא מאורגן עוד בצורה נוקשה מבחינה תפקודית. עובדים מקבלים "חניכה" על בשרם, בפונקציות השונות של המפעל או הארגון, וכך מבינים טוב יותר, בצורה בלתי אמצעית ו"עגולה" יותר, את דרך תפקודו. גם "המעמדות" הפנים ארגוניים מתמוססים, ואיתם מגיעה רוח חדשה של ענווה שוויונית כפי שאמר לי פעם ערן שיוביץ.
גם המעסיק נדרש ללא מעט גמישות על מנת לצלוח את ימי הקורונה בשלום. העובדים שעובדים מהבית אינם בשליטתו הפיסית המיידית, ואינם בהשגחתו. אפילו אם הם מחוייבים לשעות עבודה מסוימות – איך יבדוק? במקרים רבים, ייתן המעסיק לעובדיו את החירות לקבוע את שעות עבודתם מהבית, ויחיבם להפיק תוצאה מסוימת "בזמנם החופשי". מסגרת העבודה מהבית, מחייבת את המעסיק לתת אימון בעובדיו, וכן להכיר בערך עבודתם, בלי קשר למספר השעות או טווח השעות שעסקו בה. הקורונה הביאה עמה, אפוא, שינוי בתפיסת המציאות של מקום העבודה. מקום העבודה לא מוגדר יותר במקום ובזמן, אף לא בתפקיד קבוע. הוא הופך במידה מסויימת להיות יותר רעיוני, אולי אפילו רוחני.
מקום העבודה ממשיך לייצג את המאמץ המשותף של אנשי הארגון, להפיק מוצר או שירות מסוימים, וביתר שאת, אך הדגש מוסט מביצוע בפועל במסגרת מקום וזמן נתונים, לביצוע שכוחו קודם כל בשיתופיות בין המשתתפים, נכונותם לקחת על עצמם מטלות מתחלפות, גמישותם, ויכולתם לתקשר ולשתף זה את זה גם מרחוק.