בדיוק לפני שנה מהיום, נפל לידיי ספר ששינה לי את החיים. תאמרו, פשוט מקריאת ספר ? כן, זה מה שאכן קרה, כי תפישת העולם שלי קיבלה תפנית משמעותית בעקבותיו. "הכרה בקיים", קראו לו. כתב אותו ברט הלינגר, כומר פרוטסטנטי ששהה בשבט הזולו ולמד מהם כמה דברים.
כנראה שכשחיים בתרבות שלא מחייבת השגיות וריצה אינסופיות אחרי מטרות כפי שמקובל בתרבות המערבית, אפשר לתפוש את החיים קצת אחרת. מה הכוונה?
היום, כשמשאת נפשו של כל אדם ממוצע היא להגיע להישגים כלכליים שיאפשרו לו חיי רווחה כמקובל בחברה בה הוא חי ואף יותר מזה, הוא צריך הרבה פעמים לעשות מאמצים רבים, לוותר על חלקים משמעותיים מחייו,מרצונותיו, מחיי החברה שלו, מזמן איכות עם המשפחה שלו ומהתחביבים שלו. ולא רק לוותר על אלה, אלא גם להדחיק רגשות שעלולים להפריע לו להשיג את מטרותיו.
אם המדובר ברגשות שליליים כמו תסכול, צער, אכזבה, כאב פיזי או נפשי ורגשות נוספים שמונעים מהאדם אפשרות לפעול ולעבוד בשיא היכולת שלו, הרי שהדחקתם, אי הכרה בקיומם, נראים לנו כביכול כפתרון טוב לצורך שימור יכולות העבודה שלנו. בפועל, נרוויח מההדחקה הזו לזמן קצר בלבד.
כי מה טיבה של הדחקה רגשית? היא ממשיכה לנהל אותנו בצורה אוטומטית בכל פעולה שלנו מבלי שנשים לב, כי היא פועלת מהתת מודע שלנו. היא לא משאירה בידינו אפשרות לבחור דרכי תגובה, פעולה, כי היא תמיד יושבת שם, במוח האחורי, היכן שממוקם התת מודע.
אם היינו מרשים לעצמנו להכיר ברגשות השליליים שאנו חווים ובאירועים הלא נעימים שיצרו את אותם רגשות, היינו יכולים אז לעבד את אותם רגשות, ולהסיר את ההשפעה הקשה שלהם על חיינו. היינו מצליחים למנוע מהתת מודע לאכסן אותם, ולהפעיל אותם בזמנים ובמקרים שלא היינו רוצים שיופיעו ויבצבצו בצורה שלא רק שלא מקדמת אותנו, אלא מפריעה לנו להשיג את מטרותינו.
יש להניח שגם הקשר שלנו עם הסובבים אותנו היה לובש אז צורה לגמרי אחרת. לדוגמה, אם כששיתפתי חבר קרוב בחוויה חיובית שעברתי, ונתקלתי מצידו בבוז ובלגלוג, נראה שאמנע בעתיד מלשתף בדברים טובים את המקורבים. כל זאת, במידה ונמנעתי מלעסוק בעלבון שחוויתי ולהכיר בו, אולי כדי לשמר את הקשר. עיבוד החוויה עם החבר או עם אדם אחר, תאפשר לי בעתיד להמשיך ולשתף את הקרובים לי בחוויות הטובות שעברו עלי.