זה ברור שאין אנו יכולים לפטור את עצמנו מהספקות של החיים או מהרגשה לעיתים של דיכאון או אובדן תקווה. מסכמת ככה את 2020. חשבתי שהקורונה תמחק ממני את היצר ההרסני של קניות אבל אז גיליתי את נפלאות ההזמנה האינטרנטית. מה מביא מחשבות כאלה ללב האדם? מנסה להביא את עצמי דרך ענני הקורונה לניווט מסלול מחדש, בינתיים עוד לא, אבל לפחות יודעת מהו הכיוון, זה כבר משהו. אין עבודה בינתיים, ועכשיו, לכשהתפרצה מוטציה של הקורונה, העבודה מתרחקת עוד ועוד, אבל משום מה זה מתפרש כהקלה אצלי. לא מעוניינת בכלל לחזור ללמד. עבר לי הרצון שהיה שם פעם, בימים של טרום חודש מרץ. האם זו עבירה לחשוב ככה? להסיח דעתי מרצון לפרנס בכבוד? למה בכלל נדרשת מאיתנו יגיעה כזו אל עבר קריירה, לא ברור לי. מרגישה שאנחנו חיים בעולם של נדמה לי, ושמעבר למסך הערפל קיים עולם עם מטרות נכונות יותר.
פתאום עולה בי דמות איוב, בלי קשר לכלום. מספר לנו שנבראו צדיקים עם תשובות נכונות ונבראו רשעים עם כוונות שגויות. הוא לא חשב על זה שנבראו גם כאלו שנמצאים סתם באמצע, בלי רשע ובלי יותר מדי טוב. מי בכלל מחזיק בידיו את התשובות לכיוון נכון בחיים, האם יש בכלל כיוון כזה? לא ברור לי. בינתיים הימים חולפים להם עם עדכוני חדשות לבקרים על חיסונים ומוטציות של קורונה.
מבקשים ממני לסכם את שנת 2020 וזה מה שיוצא כאן, גוף יבש שנכשל מלשאוב ממהות החיים. אולי עדיף להציץ קדימה, אל עבר השנה הבאה ולהחליט שאת כל מה שלא השגתי בשנה החולפת, אשיג בזו הבאה עלינו לטובה. התחלתי להקשיב לעומק לשיעורי קבלה המתקיימים בלילות, כי להפתעתי הם זמינים לכל דורש, שוב על האינטרנט. ברוך בורא האינטרנט. מסתבר שהוא משמש לכל צרכי האדם, מקניות ועד רוחניות. האמת היא שהתחלתי לשמוע את השיעורים הללו כבר לפני חמש עשרה שנה, אבל ברקע הייתה העבודה, הילדים. פתאום הגיעה הקורונה ונשארנו הקבלה ואני לבד בחדר ולא יכולתי להסיט את המבט ולרוץ אל עבר הדבר הבא. הכל אמת, עובר לי הרהור בלב, רק איך הופכים את זה לדרך חיים?